רשימות

אובססיה מפוארת - ראיון עם שנטל אקרמן על סרטה "השבויה"

ניק ג'יימס

השבויה הוא עיבוד של הספר "האסירה", מתוך הרומן רב-הכרכים בעקבות הזמן האבוד של מרסל פרוסט, שבו מתאר מרסל, המספר הידוע של פרוסט, את מערכת היחסים המענה שלו עם אהובתו אלברטין. בפני עצמו מצהיר מרסל על אדישותו כלפי המאהבת שלו, אך כלפי חוץ הוא מתנהג ברכושנות קנאית קיצונית. המאהב האובססיווי בסרטה של אקרמן הוא סימון (סטניסלס מרהר), בחור עשיר מאוד בן ימינו. לא זו בלבד שהוא משתמש בחַברה משותפת, אנדרה (אוליביה בונמי), כדי לרגל ולפקח על בת זוגו אריאן (סילווי טסטו), הוא עצמו עוקב אחר אריאן כצייד. קנאתו בחברותיה של אריאן (חלקן מאהבותיה לבטח) עמוקה יותר מאשר אצל פרוסט. סימון רוצה לדעת לא רק "מה קורה" בין נשים אלא גם מה הן חושבות, וחוסר היכולת שלו לתפוס את מחשבתה של בת-זוגו מורכב גם מחוסר היכולת לתפוס את השקפת העולם הלסבית.

השבויה נפתח בצילום 8 מ"מ חובבני של אריאן, אנדרה ונשים אחרות בחופשה משותפת בחוף נורמנדי, כולן מציגות נראוּת משותפת של אינטימיות סגורה ושמחה קולקטיווית. ברגע מסוים אריאן, הבהירה והמנומשת, מביטה ישירות במצלמה כמו מזמינה את הקהל לגלות מי היא. או אז מתגלה שסרט החובבים האילם מוקרן על ידי סימון ושהוא מנסה לקרוא את שפתיה של אריאן בעודה מדברת עם אנדרה: "אני מחבבת אותך מאוד". הסצנה נחתכת לאריאן בשמלת קיץ ובעקבים גבוהים, פוסעת בביטחון ליד ככר ונדום הריקה בפריז. סימון עוקב אחריה ממושב הנהג של הרולס רויס בהיכנסה למרצדס בעלת גג פתוח. כשאנו רואים אותה מנקודת התצפית של סימון, העוקב בנהיגה אחר מכוניתה, סגנון הצילום מזכיר את בלש המשטרה סקוטי פרגוסון (ג'יימס סטיוארט) העוקב אחרי מדלן אלסטר (קים נובק, שדמותה נקראה כך תוך מחשבה על פרוסט ללא ספק) ברחובות סן פרנסיסקו בורטיגו, בייחוד כשהמוזיקה מתגברת: יצירתו האפלה של רחמנינוב "אי המתים," המזכירה מאוד את המוזיקה של המלחין של היצ'קוק, ברנרד הרמן. בהמשך סימון עוקב אחר אריאן ממרחק מה כשהיא עולה באחד מגרמי המדרגות התלולים של מונמרטר. תקתוק התקדמותה הנחושה עומד בניגוד בוטה להתקדמות השקטה של סימון. אולם כשהוא מגיע למלון שראה את אריאן נכנסת אליו, פקידת הקבלה אומרת לו שאריאן הזמינה חדר לדודתה ולא לעצמה, ואנו מוטלים לאסוציאציה קולנועית נוספת לבונואל ולביקורתו על הבורגנות.

הסרט מאופיין בתחושת זמן יוצאת דופן. כשאריאן חוקרת מוזאון אמנות תחת מבטו העוקב של סימון, המתח מייסר. עקביה של אריאן נוקשים בכבדות על רצפת העץ כשהיא פוסעת בין התערוכות, לכאורה בזמן אמת, בעוד צעדיו האיטיים יותר של סימון גורמים לרצפה רק לגנוח ולחרוק. טווח הזמן האלסטי של תחרות המחבואים המגוחכת הזאת הוא של חלום טיפוסי. ייתכן שאריאן מודעת לנוכחותו של סימון ויכול להיות שזהו חלק מהמשחק שהם משחקים, שבו סקס יכול להתרחש רק לאחר שהיא נרדמה.

הנשים נראות כולן כאילו הן משקרות לו. אנדרה, אשת סודו לכאורה והמשגיחה מטעמו על אריאן, היא גם החשודה מספר אחת כמאהבת של אריאן (כשסימון גוהר מעל דמותה הישנה, אריאן קוראת בשמה של אנדרה). הדואליות הזאת תורמת לתחושת עשייה קולנועית אמיתית, כזו שאינה מסגירה את משמעויותיה בתמונה ראשונה או אפילו בצפייה ראשונה. על ידי שרטוט דיוקן חידתה של אישה מנקודת מבטו של גבר, אקרמן חושפת בהצלחה את החידה של חוסר היכולת של אדם לדעת את זולתו. ומובן שסימון האובססיווי הוא שבוי של דמיונו בדיוק כמו אריאן.

כיצד את מתארת את היחס בין "השבויה" לבין "האסירה" של פרוסט?
שנטל אקרמן: זהו עיבוד חופשי, מה שאני מכנה "בהשראה של". כשמעבדים באופן שכתבתי את התסריט, מתחילים בלשאול "מה אני זוכרת מהספר?". מה שמתקבל מגיע מהמודעות של עצמך, כך שהוא כבר שונה מהמקור.

את יוצרת את סימון כמאוד לא סימפטי, ובהתחשב בכך שמרסל ברומן הוא, לפחות עד גבול מסוים, פרוסט עצמו, זה יכול להיראות עוין
מרסל ב"האסירה" אינו סימפטי, אך אנו מכירים אותו מאז היה ילד ומקבלים בהבנה את חולשותיו. לא כיוונתי ליצור את סימון לא סימפטי, אולם גם לא ניסיתי להופכו לפרוסט, ולכן שיניתי את שמו. אני מנסה לייצג את המצב. בחלק אחר מרסל אומר משהו בסגנון "אני מנשק את סבתי אך אני מנשק רק בשר. באופן מסוים, לא אוכל לנשקה לעולם כיוון ששני אנשים לעולם לא יכולים להתמזג באמת." זהו נושא הסרט וזהו מרכז הספר. נשים הן מסתוריות גם עבור נשים אחרות, בסופו של דבר אינך מכיר איש באמת. אך הבעיה ברורה ומובהקת יותר בין גבר לאישה.

מדוע מיקמת את הסרט בהווה, בסביבה עשירה?
הוא בלבוש עכשווי אך זהו עולם ללא זמן. זה אינו סרט נטורליסטי אלא פסיכולוגי, אמיתי אך לא ריאליסטי. אהבתי את העובדה שהם עשירים כי זה אפשר לי להתרכז במערכת היחסים, ללכת ללב העניין. לו עבד סימון הוא היה מאבד את עבודתו בעקבות האובססיה שלו, והייתי חייבת להראות זאת. יכולתי להציג שני אנשים החיים מדמי אבטלה ולהם כל הזמן שבעולם, אך אז היה הסרט הופך לחברתי ולא רציתי בכך.

לכן זה מרגיש כמו חלום?
עבורי סימון הוא ערפד המוצץ מאריאן את דם חייה. ניתן לומר שזה קצת כמו סרטים מסוימים של בונואל, אך הארוטיקה, התשוקה, הנושא – כולם מטופלים באופן שונה. סרטים רבים של בונואל עוסקים בחריגה מנורמות, אולם זה אינו המקרה כאן – אני לא באה מרקע קתולי, אני אפילו לא נלחמת בגישה כזו.

האיכות החלומית מתבטאת באופנים שונים – בחוש הזמן האלסטי, באופן התנועה של סימון כאילו הוא בטרנס, בהעדפתו את אריאן ישֵנה.
זו הדרך שלהם לקיים יחסי מין, וזה קרוב מאוד לתיאורו של פרוסט. שניהם נהנים, אולם הנאה נפרדת, פנטזמטית. אני חושבת שכולם צריכים פנטזיה כדי לגרום למיניות שלהם לעבוד.

הסצנה הפותחת מזכירה את "ורטיגו"
אני אוהבת את ורטיגו וצפיתי בסצנה שבה ג'ימי סטיוארט עוקב אחרי קים נובק, כדי לראות איך היא נעשתה. אך השבויה הוא על אדם שמנסה להתיר את תודעתו של האחר, בעוד בורטיגו סטיוארט עושה את ההפך – הוא בונה תדמית של נובק שתתאים לפנטזיה שלו. כשמנסים להראות מציאות בקולנוע, רוב הזמן זה שקרי לגמרי, אך כשמראים מה קורה בראשם של אנשים זה קולנועי מאוד.

סרטים רבים שלך היו אוטוביוגרפיים. האם חקרת במודע דברים בעצמך דרך הדמות הגברית הזאת?
מובן שניתן לראות אובססיה בסרטים שלי. זו הדרך שאני עובדת בה. כשעמיתי לכתיבת התסריט אריק דה קויפר ראה את הסרט לראשונה הוא אמר שעשיתי אותו בניגוד לתסריט, ושהתסריט לא היה רווי מתח כמו הסרט. אפילו אני הופתעתי בעריכה הראשונית מעצמת המתח שהייתה בו.

סרטייך ידועים ברגעים ששוברים את המסגרת, שגורמים לאנשים בקהל להיות מודעים לתפקידם כצופים.
כשאריאן מביטה ישירות למצלמה נוצרת מערכת יחסים של אחד-על-אחד עם הצופים. הם אינם יכולים לאבד את עצמם, הם מחויבים לחשוב. כשאתה נבלע בסרט ומפסיק להתקיים זו הרגשה נרקוטית מאוד. אני לא מאפשרת לצופים רק ליהנות מהיותם מציצנים.

הראיון הופיע במקור במגזין Sight & Sound כרך 11 מאי 2001.

› חזרה