המדריכה למהפכה

בשנה האחרונה רוח המהפכה נושבת במדינות סביבנו: תוניסיה, מצרים, סוריה, לוב, תימן ועוד היד נטויה. נשים נוטלות חלק פעיל במרד, הן יוזמות ומעורבות בשטח הווירטואלי והממשי. אמצעי המדיה החדשה – רשתות חברתיות ובלוגים מצולמים, מאפשרים לנשים שעד כה נרתעו לצאת למרחב הציבורי ליצור קשר זו עם זו בקנה מידה רחב ולהשתתף במחאה ברמת סיכון נמוכה יותר. תפקידה של הרשת הוא עד כדי כך משמעותי שאחד מצעדיו הראשונים של השלטון במצרים ובסוריה להתמודד עם המחאה היה ניתוק האינטרנט. ביולי, גם בישראל הורם נס המרד. הוא פרץ מפעולה של אישה צעירה, הונהג על ידי נשים, חרת על דגלו ערכים של צדק חברתי, שוויון ומדינת רווחה לכל האזרחים וסחף המונים.

בהפגנה הראשונה החליטה הנהגת המחאה באינטואיציה אדירה וללא שמץ של אפולוגטיקה שהדוברות יהיו נשים בלבד. וכך, מורה לאזרחות דיברה בפשטות על דמוקרטיה לרבבות אוזניים כרויות, ועובדת סוציאלית שיתפה את הקהל בתסכוליה נוכח המצוקה ואוזלת היד של המערכת. מתרגמת לשפת הסימנים ניצבה על הבמה לאורך כל האירוע ותרגמה את הנאומים. התברר באופן מובהק שגישה ושפה אחרת מתנסחת לנגד עינינו. לראשונה בהיסטוריה רק נשים דיברו בהפגנה שלא נגעה לענייני נשים בלבד, ובהמשך המחאה תבעה ההנהגה הספונטנית ייצוג שוויוני בין נשים לגברים בוועדת טרכטנברג. המחאה שהחלה בהתפרצות אותנטית של מאבק על הבית, התפתחה לתשוקה קולקטיווית במהפכה ערכית. מבלי משים, או דווקא בכוונה תחילה, ההקבלה שניסח ז'אן-פול סארטר בתחילת המאה ה-20: אקזיסטנציאליזם הוא הומניזם, הפכה בישראל של תחילת המאה ה-21 לפמיניזם הוא הומניזם. והומניזם הוא צדק חברתי.

רשימות

במשך עשרות שנים, השיח האמנותי בישראל לא רק שהתעלם ממגמות פמיניסטיות באמנות העולמית אלא אף התכחש להן במפורש. בשנות ה-90 חל שינוי, אולם למעשה גם היום לא מדובר בתמה מרכזית באמנות המקומית. האם השנים הבאות

קישורים