רשימות

17 נערות – ראיון עם הבמאיות: מוריאל ודלפין קולן

מה היה המסלול שלכן לפני הסרט?
מוריאל: התחלתי לעבוד כעוזרת צלם של לואי מל, קז'ישטוף קישלובסקי ואקי קוריסמקי. דלפין, שהייתה עדיין בתיכון, באה לבקר אותי על הסט בחופשות שלה. אחר כך הפכתי לצלמת ראשית בסרטי תעודה עבור עמנואל פינקיל וז'אן פייר לימוזן בעיקר.

דלפין: אני למדתי ספרות ומדעי המדינה, עבדתי ב-ARTE, שם הפכתי לאחראית על תכניות תעודה, ופרסמתי ארבעה רומנים. ברגע שעברנו לגור יחד התחלנו לעשות סרטים קצרים משותפים.

מוריאל: התחלנו במהלך השביתות של סתיו 1995 לעבוד על סרט קצר שנקרא Il faut imaginer Sisyphe heureux ("צריך לדמיין את סיזיפוס מאושר"). רשמנו אותו לפסטיבלים והוא זכה בפרס הגדול בפסטיבל בלוס אנג'לס.

מהו הסרט שכונן את תשוקת הקולנוע שלכן?
דלפין: הסרטים שצילם סבינו הסינפיל שלנו במצלמת ה-9.5 מ"מ שלו, ומה שהקרין לנו באותו פורמט. היו סרטים של צ'פלין שבסוף ידענו בעל פה, כי היו לו ארבעה או חמישה באוסף. זה היה טקס קסום של יום ראשון אחר הצהריים.

מוריאל: לימדו אותנו להיות סקרניות, זה מה שהציל אותנו מעירנו לוריאן! בגיל ההתבגרות הלכתי לראות הרבה סרטים. אהבתי את ז'אן קוקטו, ואת הסרט הראשון של ליאו קראקס Boy Meets Girl. לצורך העבודה על 17 נערות צפינו שוב בסרטים רבים על התבגרות.

דלפין: יש סרטים מכוננים, חלקם לא נגישים, כמו דייוויד לינץ', וחלקם קרובים יותר, לוקרציה מרטל או נעמי קוואסה. כך למשל La Cienaga של מרטל או Moe No Suzaku של קוואסה הם סרטים שאנו יכולות לצפות בהם 20 פעם ועדיין לראות בהם משהו חדש.

סרט ראשון, הוא בהכרח אוטוביוגרפי?
מוריאל: לא.

דלפין: העלילה מבוססת על סיפור אמיתי שהתרחש ב-1998 בארה"ב, במסצ'וסטס, בעיר בגודל של לוריאן, עיר הולדתנו בצרפת. כששמענו על האירוע מיד הזדהינו. אופייה של העיר האמריקאית מזכיר את לוריאן; אלה ערים בנסיגה. הפעילויות המסחריות הפושטות את הרגל הן זהות: נמל דיג, נמל מסחר, נמל צבאי. ויש ממד של אווירה דקדנטית.
לוריאן חיה את העבר. היו לה שני רגעים גדולים: תקופה של שליטה, של מסעות ימיים שיצאו משם לחיפוש תבלינים, מעין אימפריה שקרסה, ותקופת הרזיסטנס (תנועת ההתנגדות הצרפתית) במלחמת העולם השנייה, שנוכחת עד היום בסיפור העיר ובמשחקי הילדים. מעבר לכך זו עיר שהמסחר והתעשייה בה קורסים. היא משעממת, מוגבלת ובלתי נסבלת עבור בני 15.
ברור שאת הנערות האלה תפס שיגעון, אבל במובן מסוים הבנו אותן, היה נדמה לנו שאנו מכירות אותן.
מה שחשוב בסרט הוא לא הברית הלא צפויה והתמימה שהן כורתות ביניהן, אלא הרגש המוזר, עירוב של מלנכוליה ושמחה, שאנו מרגישים אל מול הקבוצה המאוחדת הזאת של נערות לא לגמרי מודעות, אבל דבקות זו בזו.
 
מוריאל: הן ילדו תינוקות כמו שאחרים נסעו לסוף העולם או קפצו מגשר. ויכולנו להבין אותן. יש אלף סיבות אישיות למחווה הזאת, ואפקט קבוצתי מדהים, כמו של קבוצת טרוריסטים.

דלפין: דייוויד לינץ' אמר שהקולנוע הוא ליצור עולמות ולראות אם הם מתפקדים. זה קצת מה שעשו הבנות האלה: ליצור עולם, אך כזה שלא יכול לתפקד. כל הסרטים הקצרים שלנו הם סיפורי התפכחות.

היו לכן הפתעות, טובות או רעות, במהלך העבודה על הסרט הראשון?
דלפין: כולם אמרו לנו: 'עשיתן חמישה סרטים קצרים, זה יהיה אותו דבר רק בארוך'. שקר מוחלט! אני מזהירה את כל מי שיחליט לצלול לתוך זה. הכל שונה, הכל קשה יותר: שש משאיות, 45 אנשי צוות, מהיום למחר הפכנו למנהלות עסק, כשעד אותו יום כתבנו רומנים בחדר! וגם הצורך לספק תשובות ורעיונות מהר מאוד, מיידיות שהיא די סותרת את התהליך היצירתי! ציפינו לזה, אבל לא עד כדי כך.

אילו במאיות תהיו עוד עשר שנים ?
מוריאל: זו שאלה שאני לא שואלת את עצמי...

דלפין: גם אני לא, קודם כל נראה אם אנחנו מצלמות סרט שני, זה לא פיקניק...

מוריאל: סרט הוא צורך, אי אפשר לתכנן.