רשימות

על הסרט "פרוליין"

העלילה של "פרוליין", סרטה העלילתי הראשון שלאנדראה סטקה (שוויץ, 2006), מתארת מפגש מטלטל בעוצמתו בין שלוש נשים. הראשונה, ריזה (השחקנית הנפלאה מירה קרנוביץ', המוכרת לנו גם מ"גרבאוויצה" של יסמילה זבאניק, ומ"מתחת לפני השטח" של אמיר קוסטוריצה), הגיעה בצעירותה מסרביה לציריך כדי לממש את חלום השפע הכלכלי הגלום באירופה המערבית, ומאז מנהלת את המסעדה שבבעלותה; השנייה, מילה (לוביקה ג'וביץ'), שהיגרה מקרואטיה לציריך, עובדת כטבחית במסעדה של ריזה כדי לממש את חלומה לחזור הביתה; השלישית, אנה (מארה סקאריסיק), הגיעה מבוסניה לציריך כתחנת ביניים במסעה באירופה, והחלה לעבוד כמלצרית באותו מקום. כמו אינסוף דמויות זרים בקולנוע העולמי, גם אנה חודרת לעולם המוגן, הסגור, של המסעדה - מעין בועת זמן מזרח אירופית שקפאה בסביבה המוקפדת השווייצרית - ומחוללת בו טרנספורמציה. שמחת החיים הקורנת ממנה למרות היותה פליטת זוועות מלחמת האזרחים ביוגוסלביה, גילה הצעיר, ואורח החיים הנוודי שלה, מטלטלים את ריזה ואת מילה. לראשונה מזה שנים רבות, שתיהן בוחנות מחדש את משמעות ההגירה, ואומדות את המרחק הרגשי, הסמלי והממשי בין ארץ המוצא לבין ארץ ההגירה. ריזה, המהגרת בת ה – 50, החיה בבדידותה, מתבוננת בעברה האתני והאישי, ומנסה לאחות מחדש את זהותה. מילה, המבוגרת, המפרנסת גם בעל מובטל, תוהה האם ביתה ההולך ונבנה בעמל כפיה בקרואטיה הוא אכן משאת נפש אמיתית, או אולי מדומיינת.
אך ייחודו של "פרוליין" אינו נעוץ רק בואריאציה המעודנת על הנראטיב של הזר שבא מקרוב והופך את ביתו החדש על כרעיו וקרבו לפני שהוא יוצא שוב לדרך; אלא גם במה שכמעט לא מסופר ורק מתממש כחווייה תודעתית – הבלקן. העולם התודעתי המרומז שמציגה הבימאית, אנדראה סטקה, אינו נופל למלכודת שכונתה על ידי חוקרים כמו סלבוי ז'יז'ק, דינה יורדנובה ומריה טודורובה "בלקניזם". כלומר, התפיסה המערבית של הבלקן כחלק פחות מתורבת של אירופה, אזור הנאמן לעיקרון הברברי של עין תחת עין. סטקה, ילידת שווייץ, שהוריה היגרו מבוסניה ומקרואטיה, והחיה בניו יורק ובציריך, אינה משתפת פעולה גם עם הטענה של טודורובה בספריה, שהאוריינטליזם של הבלקן אינו פרוייקציה מערבית טהורה היות ואינטלקטואלים, סופרים ובמאים בלקנים הפנימו אותו והשתתפו בו. סטקה נמנעת מהאסטרטגיה של אקזוטיקה עצמית, ולו תוך התנגדות אליה. במקום זאת, היא מפרקת את התחושה של אירופה ה"אחרת" על ידי השונות הניכרת ביחס של גיבורותיה לעבר ולהווה, ולשני המרחבים שהן חיות בתוכם. התחושה של מימד אוטוביוגרפי מובלע-נוכח מוסיפה לסרט מורכבות, שכן היא מבליטה את ההיסטוריה הריגשית ככזו שנשים מתווכות אותה, ולפיכך ביכולתה לעבור בין הדורות, בין האזורים הגיאוגרפיים השונים, ובין הקבוצות שנלחמות על זהותן האתנית. החולצה המסורתית הרקומה שריזה מעניקה לאנה לאות תודה על שחילצה אותה משממון חייה ומעולה המכביד של ההדחקה מסמנת לא רק את שייכותן לאזור כה מגוון שאין למצותו תחת הכינוי אירופה ה"אחרת", אלא גם את הכאב הקשור בכך שזהו עולם הולך ונעלם.
מה קורה למהגר או לפליט כשהמדינה שאותה עזב אינה קיימת עוד? ריזה, מילה ואנה עזבו מקום שגבולותיו השתנו ללא הכר: יוגוסלביה שהפכה ליוגוסלביה לשעבר. מלחמות הדמים בשנות ה- 90' משפיעות לא רק על סיוטיה של אנה. הדחקת העבר חזקה עד כדי כך, שאנה, למשל, נדהמת לגלות כי ריזה גם בארבע עיניים אינה פונה אליה בדיאלקט המוכר לשתיהן. הכינוי "פרוליין", המופנה לאנה על ידי אורחי המסעדה, מתפקד לפיכך בסרט באורח רב משמעי. ההתכחשות לשפת המולדת גם בשיחה בארבע עיניים מבטאת את קונפליקט ההגירה ואת השבר שלא ניתן לאחותו – השפה המושתקת אומרת את המרחב שאבד. מבחינת אנה, אבדן הזהות אינו מתבטא בהיטמעות ברב תרבותיות של שווייץ בתור ה"פרוליין". סמלית, במציאות חסרת בית, היא נושאת איתה לכל מקום את העבר בדמות שיני החלב של אחיה הצעיר שהתאבד לאחר המלחמה. החפצים השונים, הקרובים והרחוקים (חולצה, שיני חלב, שלד של בית, תמונות מהעבר) מזכירים לה ולנו שכל אחת מהן נושאת כאב לא פתור אחר. כקולנוע גלותי טרנס-לאומי "פרוליין" אינו מבטא לפיכך את המסתורין של הבלקן כחבל ארץ לא ידוע שהמערב מעדיף להנציחו בתור שכזה. במקום זאת, הוא מראה כי הידידות בין שלוש נשים היא האפשרות היחידה המסייעת להן לצעוד צעד אחד קדימה, מעבר למה שאבד ואל מה שיכול להיות.