רשימות

ראיון עם רוקסנדרה זנידה

ראיון עם רוקסנדרה זנידה, במאית "רינה"

הקו-פרודוקציה השווייצרית-רומנית רינה הייתה בהחלט אחד הסרטים הידועים פחות מבין המועמדים לפרס הסרט השווייצרי לשנת 2006, במיוחד בחלק דובר הגרמנית של שווייץ. עם זאת, סרטה של הבמאית רוקסנדרה זנידה, החיה בז'נווה, זכה בפרסים בפסטיבלים כמו בורדו, מנהיים-היידלברג וז'נווה.

OutNow.CH  פגש את הבמאית ההרה בציריך, ושוחח אתה על סרטיה הפמיניסטיים ועל הקשיים שבעבודה בקו-פרודוקציות.

נולדת בבוקרשט. איך הגעת לשווייץ?

הגעתי לכאן ב-1989, רגע לפני שפרצה המהפכה בבוקרשט. אבי, שהיה פליט פוליטי, שהה בשווייץ כבר מ-1987, וכך גם משפחתי. היה לנו אירוע איחוד משפחתי, וכך הגעתי לז'נווה. למדתי בעיר יחסים בינלאומיים, לפני שהחלטתי להירשם לבית ספר לקולנוע בפראג.

"רינה" היה הסרט העלילתי באורך מלא הראשון שלך אחרי כמה סרטים קצרים. האם הרעיון לסרט היה בראשך כבר הרבה זמן?

רציתי לביים סרט שיתרחש באזור הדלתה של הדנובה. התקשרתי לתסריטאי שלי, ואמרתי לו שאני רוצה ליצור סרט חברתי ריאליסטי שמשקף את נפילת הקומוניזם ברומניה. הוא העלה את הסיפור של רינה, כתב את הטיוטה הראשונה, ואותה שיפרנו אחר כך והפכנו לסרט.

רבים בעיתונות התייחסו ל"רינה" כאל סרט פמיניסטי. האם את מסכימה עם ההגדרה?

לא, אני לא חושבת שהוא פמיניסטי. הוא עוסק בנושאים נשיים והנשים בסרט מדוכאות מעט על ידי הגברים. אבל אני לא חושבת שהסרט הוא פמיניסטי. זהו סיפור על אזור כפרי מסוים שהנשים בו אינן חופשיות כמו בעיר הגדולה, ורציתי לתאר זאת בצורה ריאליסטית. בעיניי זהו סיפור על נערה חזקה, ויש בזה רגישות נשית. אני שמחה מאוד על התנועה הפמיניסטית של שנות השישים והשבעים, אבל אני חושבת שכעת זה הזמן להשוות עמדות.

סרטך הוצג בפסטיבלים רבים וזכה באינספור פרסים. עד כמה הפסטיבלים חשובים ליוצרים עצמאיים?

חשובים מאוד. לי זה היה חשוב כי כך גם הקהל וגם אנשים מהתעשייה נחשפו לסרט. כמו כן, הסרט נצפה בארצות רבות ובתרבויות שונות, וזה היה טוב לראות את התגובות השונות אליו. מובן שגם נהניתי מהאפשרות לטייל הרבה. זו גם הייתה הזדמנות מצוינת עבור השחקנית הראשית שלנו לזכות בחשיפה.

לאילו הבדלים בתגובות לסרט בין מדינה אחת לאחרת שמת לב?

לא השתתפתי בהקרנות ברומניה, אך שמעתי שהקהל אהב את הסרט. הייתי מופתעת שהתגובות האמריקאיות בלוס אנג'לס היו חיוביות גם הן. הופתעתי כי אלה אנשים שחיים בלב תעשיית הקולנוע, והסרט שלי נחשב סרט קטן מאוד. הסיפור נגע ללבם, וזה הוכיח לי שלסיפור יש תכונה אוניוורסלית מאוד. מובן שזהו קהל ספציפי מאוד שרוצה לראות את הסרט הזה. הקהל שהגיע לא ציפה לראות משימה בלתי אפשרית כשהם קנו את הכרטיסים לרינה.

"רינה" היה הסרט הראשון שדורותאה פטר שיחקה בו. איפה מצאת אותה ואיך הכנת אותה לתפקיד המאתגר פסיכולוגית הזה?

היא הייתה סטודנטית בבית הספר לקולנוע בבוקרשט. ראיתי תמונות של כל הבנות בבית הספר והתמונה שלה נשארה בראשי מפני שהיה לה שיער קצר מאוד. פניה והגישה שלה תאמו את מה שחיפשתי, אז הזמנתי אותה לליהוק. בחנתי בנות רבות לתפקיד מפני שהמפיק ביקש ממני אופציה נוספת, אבל ברגע שראיתי אותה ידעתי שהיא האחת לתפקיד. דורותאה הייתה נשית מאוד. היא התאפרה בהרבה מייק אפ, נעלה נעליים בעלות עקב גבוה ולבשה חצאיות, ואני ניסיתי להפוך אותה לגברית מעט יותר. אבל במהרה הבנתי שהיא די דומה לרינה. הדמיון נבע מכך שהיה לה סוג של תסביך: היא נראתה גברית משהו, וניסתה להסתיר זאת בבגדיה ובהופעתה. ברגע שהבנתי את זה וסמכתי עליה זה נהיה קל מאוד. מובן שהכנתי אותה לתפקיד ושלחתי אותה לעבוד במוסך ודברים כאלה, אבל בסופו של דבר הכול היה תלוי בה, לא משנה כמה הכנות עשינו. וכשראינו את הצילומים בסוף כל יום היינו המומים מהכריזמה שלה.

השתמשת רק במוזיקה לא מקורית בסרט. מדוע החלטת לא להלחין פסקול מקורי?

שכרנו מלחין וניסינו ליצור מוזיקה ששיקפה את הדמויות והרגשות, אבל הגענו למסקנה שמוזיקה לא הביאה שום דבר חדש לסיפור. אז החלטנו שהרגשות עוברים טוב יותר בלי מוזיקה כלל.

 מקור : http://outnow.ch/

לקריאת הראיון באתר (באנגלית)