רשימות

האישה הגלובלית

ברברה ארנרייך וארלי ראסל הוכשילד

הודות לתהליכים שאנו מכנים בהכללה "גלובליזציה", נשים קמות ונודדות כפי שלא נדדו מעולם. בדימויים המוכּרים במערב מפרסומות בטלוויזיה לכרטיסי אשראי, לטלפונים ניידים ולחברות תעופה, מנכ"ליות מתעופפות ברחבי העולם, מטלפנות הביתה ממלונות יוקרה ושבות ומתאחדות עם ילדיהן הנרגשים בשדות תעופה. אבל אנו שומעים הרבה פחות על זרימה רחבה בהרבה של עבודה ואנרגיה נשיות: ההגירה הגוברת של מיליוני נשים מארצות עניות לארצות עשירות כדי לשמש כמטפלות, כעוזרות ולעתים כעובדות מין (sex workers). בהיעדר עזרה מבני זוגן הצליחו נשים רבות בקריירות ב"עולם גברי" קשוח רק הודות להפקדת הטיפול בילדיהן, בהורים קשישים ובבתיהן בידי נשים מהעולם השלישי. זהו הצד הנשי הלא נראה של הגלובליזציה, שבו מיליוני נשים מהגרות מארצות עניות בדרום כדי לעשות את "עבודת הנשים" בצפון – עבודה שנשים אמידות כבר אינן יכולות או אינן רוצות לעשות. מהגרות העבודה האלה מפקידות תכופות את הטיפול בילדיהן שלהן בידי סבתות, אחיות וגיסות. לפעמים נאלצת אחת הבנות לעזוב את בית הספר כדי לטפל באחיה ובאחיותיה הצעירים יותר.

דפוס זה של הגירה נשית משקף מה שאפשר לכנות מהפכת מגדר כלל-עולמית. בארצות עניות ועשירות כאחת יכולות פחות ופחות משפחות להסתמך אך ורק על גבר מפרנס. בארצות הברית פחת כושר ההשתכרות של רוב הגברים מאז 1970, ונשים רבות יצאו "להשלים את החסר". על פי אחד האמדנים האחרונים היו נשים מפרנסות יחידות, ראשיות או בדרגה שווה ביותר ממחצית המשפחות האמריקאיות.[1] ולפיכך עולה השאלה: מי יטפל בילדים, בחולים ובזקנים? מי יכין אוכל ומי ינקה את הבית?
בעוד נשים אירופאיות או אמריקאיות מבלות בנסיעה לעבודה 28 דקות ביום בממוצע, מטפלות רבות מהפיליפינים, מסרי לנקה ומהודו חוצות יבשות וימים כדי להגיע למקום העבודה. יש מהגרות שאכן זוכות במעין "שחרור", או על כל פנים בסיכוי להפוך למפרנסות עצמאיות ולשפר את חייהם החומריים של ילדיהן. לאחרות המזל אינו מאיר פנים והן נופלות בידי מעסיקים עבריינים – דרכוניהן נגנבים, ניידותן נשללת, והן נאלצות לעבוד בלא שכר בבתי זונות או לספק שירותי מין בנוסף לעבודות ניקיון וטיפול בילדים בבתי עשירים. אבל גם במקרים שכיחים יותר, שבהם מעסיקים הגונים משלמים את המשכורת במועדה, מהגרות מהעולם השלישי נוחלות הצלחה רק כשהן מקבלות על עצמן את התפקידים הביתיים שנשים בעלות הכנסה בינונית וגבוהה בחלו בהם – תפקידים שנדחו עוד קודם כמובן בידי הגברים. מבחינתן ה"נסיעה לעבודה" כרוכה במחיר שטרם עמדנו עליו במלואו.

התופעה של נשים המהגרות מהעולם השלישי לארצות העשירות כדי לעבוד ב"עבודת נשים" כמעט שלא זכתה עד כה – מסיבות שקל למדי לנחש – לתשומת לב במחקר האקדמי ובתקשורת. ראשית, רבות ממהגרות העבודה החדשות, אם כי בהחלט לא כולן, הן צבעוניות, ולכן סובלות מהביטול הגזעני שהוא מנת חלקם של אלג'ירים בצרפת למשל או של מקסיקאים בארצות הברית ואסייתים בבריטניה. לגזענות יש להוסיף את העובדה שרוב המשרות המוצעות למהגרות מתאפיינות בניתוק ובסגירות. שלא כמו עובדי בתי החרושת המתקבצים בחבורות גדולות או נהגי המוניות הגלויים לעין ברחובות, המטפלות והעוזרות נותרות לא פעם חבויות מהעין, לפעמים בגפן ולפעמים שתיים יחד, מאחורי דלתות סגורות בבתים פרטיים. ואילו עובדות המין, שעיסוקן אינו חוקי, מוסתרות מעין הציבור אף יותר.

ישנו גורם נוסף התורם לשקיפותן של העוזרות והמטפלות המהגרות ושל עבודתן, גורם שמבחינת מעסיקיהן האמידים הוא נקודה רגישה. תרבות האינדיווידואליזם המערבית, הבאה לידי ביטוי קיצוני בארצות הברית, כמעט אינה מאפשרת להכיר ולהודות בהזדקקות לעזרה או בתלות כלשהי. בני המעמד הבינוני-גבוה שזמנם דחוק אמנם נעזרים במשרתים, אך מצניעים את עצם קיומם. אלה אינם מוצגים עוד לראווה בכובעים ובסינרים צחורים כסמלי סטטוס, אלא נותרים בדרך כלל ברקע או נעלמים לגמרי כשבאים אורחים. יתר על כן, בימינו, נשות קריירה עשירות אינן קונות להן סטטוס בהפגנת הפנאי שבידן כפי שאולי נהגו נשים לפני מאה שנה. תחת זה הן יוצרות מראית עין כאילו הן "עושות הכול", ומציגות לראווה קריירה שממלאת את כל זמנן, ילדים פורחים, בעל מרוצה, ובית מנוהל היטב. כדי לשמר את האשליה דואגות עובדות משק בית ומטפלות שהבית יבהיק כחדר מלון, מאכילות ורוחצות את הילדים, מבשלות ומנקות – ואז, באורח פלא, נעלמות מעין רואה.

סגנונות החיים בעולם הראשון מתאפשרים הודות להעברה גלובלית של שירותים הקשורים בתפקידיה המסורתיים של הרעיה – טיפול בילדים, טיפוח הבית ומין – מארצות עניות לעשירות. בהכללה – ואולי במידה של פשטנות – אפשר לומר שבשלב מוקדם יותר של האימפריאליזם הוציאו ארצות הצפון מהארצות שכבשו והפכו לקולוניות משאבי טבע ותוצרת חקלאית כגון גומי, מתכות, וסוכר. כיום עדיין מסתמכות הארצות העשירות על ארצות העולם השלישי כמקור לכוח עבודה חקלאי ותעשייתי, אבל גם מבקשות לקחת משם דבר מה קשה בהרבה למדידה ולכימות, דבר מה דומה מאוד לאהבה. מטפלות מביאות למשפחות המעסיקים הרחוקות חיבה אִימהית אמיתית, אשר ללא ספק מתגברת בשל היעדרם קורע הלב של ילדיהן שנותרו מאחור. באופן דומה, מהגרות העובדות כעוזרות מביאות אתן לא רק את כוח שריריהן אלא אף קשב לפרטים וליחסי האנוש בבית, שלולא נסעו היו יכולות להשקיע במשפחתן. עובדות מין מציעות סימולציה של אהבה מינית ורומנטית, או לפחות חברות מינית ארעית. נדמה כאילו בחלקיו העשירים של העולם הולכים ומידלדלים המשאבים הרגשיים והמיניים יקרי הערך, ויושביהם נאלצים לפנות למחוזות עניים יותר לחידוש המלאי.

מה שחדש כיום הוא מספרן העצום של נשים מהגרות והמרחקים האדירים שהן נודדות. נתונים סטטיסטיים על ההגירה מלמדים על מספרי ענק של נשים הנמצאות בתנועה, על פי רוב מארצות עניות לעשירות. אמנם קשה לדעת מהנתונים הגולמיים אילו עבודות הן מקבלות עליהן בסופו של דבר, אבל ניתן להסיק שהרבה מהגרות מועסקות ב"עבודת טיפול", אם בבתים פרטיים ואם במוסדות כגון בתי חולים, הוספיסים, מרכזי טיפול בילדים ומוסדות סיעודיים.

הממשלות בחלק מארצות המוצא מעודדות נשים באופן פעיל להגר ולמצוא משרות בתור עובדות משק בית במדינות אחרות, מתוך הנחה שהנשים, יותר מהגברים, ישלחו את הכסף שהרוויחו בזיעת אפן למשפחותיהן ולא יוציאו אותו על עצמן. ככלל, נשים שולחות הביתה יותר ממחצית הכסף שהרוויחו, ולעתים כמעט את כולו. לכספים האלה יש השפעה גדולה על חיי הילדים, ההורים, האחים ורשתות רחבות יותר של שארים – וכן גם על הממשלות המשוועות לכסף של מדינות העולם השלישי.

לָמה נודדים שירותי נשים מסורתיים מאזורים עניים בעולם לאזורים עשירים? אין קושי להציע ניחושים פשטניים להסבר התופעה. עוד ועוד נשים בארצות המערב מקבלות עליהן עבודה בשכר ולכן הן זקוקות לנשים אחרות – עובדות משק בית ומטפלות בשכר בילדים ובקשישים – שיחליפו אותן.[8] לנשים מהארצות העניות יש, מצדן, תמריץ ברור להגר: עוני יחסי ומוחלט. "גירעון הטיפול" שנוצר בארצות העשירות עם כניסתן של הנשים לשוק העבודה הוא שמושך מהגרות מהעולם השלישי ומהמדינות הקומוניסטיות לשעבר; העוני הוא שדוחף אותן.

אבל תהיה זו טעות לייחס את הגלובליזציה של עבודת הנשים לסינרגיה פשוטה של צורכי נשים – אלה שבארצות העשירות הזקוקות לעזרה ואלה שבארצות העניות הזקוקות למשרות. ראשית, תפיסה זו אינה מביאה בחשבון את העובדה שהממשלות בעולם הראשון לא השכילו למלא את הצרכים שנוצרו עם הצטרפות הנשים למעגל העבודה. בארצות הברית, ובמידה פחותה גם במערב אירופה, מדינת הרווחה המצטמקת נעשתה מין "אבא שלא משלם מזונות". שלא כמו יתר מדינות העולם המתועש, ארצות הברית אינה מציעה לאימהות עובדות טיפול ציבורי בילדים ואינה מבטיחה חופשות בשכר לצורכי משפחה או בריאות. יתר על כן, בעקבות מִרְדֵי מסים שהתנהלו בשנות השמונים בכמה ממדינותיה צומצמו שעות הפעילות של הספריות הציבוריות, ובתי הספר נאלצו לסגור תכניות העשרה וחוגי אחר צהריים. באירופה לא התרחשו תהליכים דומים, אבל גם שם נמצאות כיום במעגל העבודה עשרות מיליוני נשים שלא היו בו קודם – ואילו השירותים הציבוריים לא הורחבו בהתאמה.

שנית, בראיית הגלובליזציה של עבודת הבית כלא יותר מסידור בין נשים יש משום התעלמות גמורה מתפקידם של הגברים. מחקרים רבים מאוד, ובהם מחקרים שערכנו אנו, מעידים שכאשר החלו נשים אמריקאיות לעבוד בשכר, בני זוגן כמעט שלא הגדילו את תרומתם לעבודת הבית. כך למשל רק אחד מחמישה גברים בקרב הזוגות העובדים שראיינה הוכשילד בשנות השמונים לספרה The Second Shift (המשמרת השנייה) השתתף בעבודת הבית. לפי מחקרים מאוחרים יותר, אימהות עובדות אמנם עושות עבודת בית פחותה במידת מה משעשו אימהות עובדות לפני 20 שנה, אבל רוב הגברים תורמים רק במעט יותר לעבודת הבית.[9] כשבני זוג מתגרשים מתנערים הגברים לא אחת ממחויבותם לטפל בילדיהם, והנטל נופל כולו על נשותיהם לשעבר. ברוב התרבויות בעולם הראשון שמחוץ לארצות הברית יש מסורות רבות עצמה שמפחיתות עוד יותר את נכונותם של הגברים לעשות "עבודה של נשים". כך שנוכחותן של מטפלות מהגרות, יותר משהיא מאפשרת לנשים עשירות להיכנס למעגל העבודה, בעצם מאפשרת לגברים עשירים להמשיך לחמוק מהמשמרת השנייה.

כמובן, הגברים במדינות העשירות יותר אחראים ישירות גם לביקוש לעובדות מין מהגרות, כמו גם לניצול המיני של רבות מעובדות הבית הזרות. ממה נובע, שאלנו את עצמנו, הביקוש המיוחד לפרטנריות מיניות "מיובאות"? ייתכן שהתשובה טמונה – לפחות בחלקה – בכך שמהגרות חדשות עוסקות תכופות בעבודה הכי לא רצויה, ושבגלל מגפת האיידס נעשתה הזנות עבודה שפחות ופחות נשים בוחרות בה מרצונן. אבל אולי מקצת הביקוש הזה, כפי שעולה מהפרק של דניז ברנן על תיירות המין, צומח מקסמו הארוטי של ה"אקזוטי". אולי המהגרות מצטיירות כפרטנריות מיניות נחשקות מאותה סיבה שמעסיקים בעולם הראשון רואים בהן מטפלות מוכשרות במיוחד: הן נתפסות כהתגלמות התכונות הנשיות המסורתיות של טיפוח, כניעות ורצון לשאת חן. יש גברים החשים נוסטלגיה לתכונות האלה, הקשורות בעיניהם לדרך חיים שחלפה ואיננה. בה בשעה שנשים מערביות רבות הולכות ונטמעות בתרבות התחרותית של עבודה "גברית" ודורשות כבוד על הצלחתן בעולם גברי, גברים מסוימים פונים אל "המזרח האקזוטי" או אל "האזור הטרופי הלוהט" בחיפוש אחר אישה מהעבר המדומה. כמובן, לא כל עובדות המין מהגרות מרצונן. כמות מבהילה של נשים ונערות נסחרות בידי מבריחים ונמכרות לעבדות. מכיוון שהסחר חשאי ולא חוקי, קשה לדעת את המספרים לאשורם.

אם כן, הגלובליזציה של הטיפול בילדים ושל עבודת הבית מפגישה במידת מה בין הנשים השאפתניות והעצמאיות בעולמנו: אלה ממדינות עשירות, נשות המעמד הבינוני-גבוה שפניהן לקריירה, ואלה מכלכלה מתפוררת בעולם השלישי או בעולם הפוסט-קומוניסטי הנאבקות לשפר את מצבן. אלא שהיא אינה מפגישה אותן באופן שהפמיניסטיות נשות הגל השני במדינות העשירות אהבו לצייר בדמיונן – כאחיות ובנות ברית הנאבקות להגשים מטרות משותפות. הן נפגשות כגברת ועוזרת, מעסיקה ועובדת, ותהום ענקית של הזדמנויות ויוקרה פעורה ביניהן.

המגמה הזאת של חלוקה מחדש של מלאכתה המסורתית של האישה מאירה באור חדש את תהליך הגלובליזציה כולו. מקובל להניח שהמדינות העניות הן התלויות בעשירות יותר, ואת תלותן מסמל החוב העצום שהן חייבות למוסדות מימון גלובליים. אבל בספר זה אנו סוקרות תלות הפועלת בכיוון ההפוך דווקא, תלות מסוג אינטימי במיוחד. משפחות אמידות ובורגניות בעולם הראשון הולכות ונעשות תלויות במהגרות מאזורים עניים לצורך טיפול בילדים, ביצוע עבודת הבית ושירותי מין, ובתוך כך מתפתחת לא פעם מערכת יחסים גלובלית המשקפת במובן מסוים את היחסים המסורתיים בין המינים. העולם הראשון מקבל עליו תפקיד הדומה לתפקידו של הגבר מהסוג הישן במשפחה – מפונק, עתיר זכויות, לא מסוגל לבשל, לנקות או למצוא את גרביו. הארצות העניות מקבלות עליהן תפקיד הדומה לזה של האישה המסורתית במשפחה – סבלנית, מטפחת, ומתכחשת לצרכיה שלה. חלוקת העבודה שהפמיניסטיות מתחו עליה ביקורת כשהייתה "מקומית" נעשתה כיום, במובן מטפורי, גלובלית.

מתוך: האישה הגלובלית: מטפלות, עוזרות ועובדות מין בכלכלה החדשה. עורכות: ברברה ארנרייך וארלי ראסל הוכשילד, תרגמה: מיכל פורת, הוצאת בבל, 2006.

› חזרה