רשימות

זמן למות – עת לחיות

ליאת קפלן

מחשבות על סרטה של דורותה קנדיז'אבסקה, זמן למות

הַמַּחְסָן נִשְׂרַף: דָּבָר אֵינוֹ מַסְתִּיר פְּנֵי הַלְּבָנָה מסהידה
דפיקה בדלת מזוגגת. מהוססת. שוב דפיקה."שכבי על המיטה. התפשטי". דוקטור, סליחה, אני... את אומרת, סביב עיניך ושפתיך קמטי החיוך נמתחים וכבים, "שכבי על המיטה. התפשטי" (פניי לובשים ופושטים את חיוכך. אני מתכווצת על הספה. זיכרון המשפט הזה צרוב פעמים רבות בזיכרוני, בריח חדר האולטרסאונד). אדוות של תמיהה מתרחבות בפניך. את מוותרת. אומרת: שקי לי בתחת. מסתובבת. הדלת נטרקת. את יוצאת אל עין הסערה של רחוב סואן. שערך מתנפנף עם הדף המכוניות. המלחמה חלפה. גם הרוסים. הקומוניסטים. את פוערת את השער של ביתך הישן (בדיוק בתנועה השלווה של בובי, פותחת את דלת בית העץ הכהה משנים בוודסטוק: אישה קשישה עם גידול במוח וכלב, ילדים מתנכרים, גן פרא ומרפסת משולשת מפליגה על הנחל). הכלב רץ לקראתך. איש אינו רוחץ את רגליך או מחכה לך. כעת הבית ריק, עקור חפצים, מוזנח. כולו שלך.

פּוֹסַעַת עַל זְנָבוֹ שֶׁל הַפַּסְיוֹן שׁוֹקַעַת שֶׁמֶשׁ אָבִיב בוסון
צללי עלים רוחשים בכל החלונות. את מקשיבה למוסיקה, לרשרוש עצי אגוז, לקולות השכנים. (גם אני. זיכרון בוקר אחד שהתעוררתי בו ללא ציוצי הדרורים וצללי העלים על הקיר טורד את מנוחתי). את הפסנתר את מנסה להזיז, מכמה כיוונים. מוותרת. היית רוצה כוס תה, אך תקבלי אותה רק לקראת סוף הסרט. נעה בין חפצים ישנים: טלפון חוגה, שעון נמתח בקפיץ, מכשיר רדיו גדול, קנקן תה וספלי פורצלן. את מנסה לנגן בפסנתר. שכחת. את מוותרת.

עָמֹק הַסְּתָו. אֲנִי תּוֹהֶה: הַשָּׁכֵן מִמּוּל – מִיהוּ? באשו
ילדים מנגנים בחצר השכנה. הבנות מסיימות את שיעור המחול. אחת מהן מסרבת להסיר את חצאית הטול (אני זוכרת את מגע הבהונות בצמר גפן בגבס נעלי המחול שלי. את הצלפות סרגלה של המורה לבלט על שוקי). את מתבוננת בגבר צעיר ממושקף הולך אחר המורה למחול, אשתו. היא בוכה. הוא נוגע בכתפה בעדינות (שתינו מחייכות, בכאב מרחקים: היו ימים שבהם נגעו בנו כך) הם מתחבקים. הילדים מפסיקים לנגן, מתפזרים. טלפון מצלצל. את מניחה את המשקפת, רצה למטבח. שוב מחמיצה את השיחה עם בנך.
את קולפת תפוח. לאט. אינך עושה דבר: אינך קוראת, אינך אוכלת, אינך מתקנת. אינך צופה בטלוויזיה (בימים האחרונים אני מתאמנת בזה: לא לעשות את זה. להיות בזה, להיות את זה). זמן למות. קרי: זמן לחיות: את הווה, את קשב, את מבט.

מִישֶׁהוּ בָּא לְבַקֵּר מִישֶׁהוּ בֵּין עֲרְבָּיִים שֶׁל סְתָו. בוסון
נכדתך באה לבקר. בעל כורחה. זוללת אגוזי מלך מן הרצפה. מהנהנת. לא רוצה לראות את חדר הילדים הישן. את מדברת עם הכלב. מנסה לדבר אל הנכדה. מוותרת. בנך אוכל פלחי תפוח קלוף. כבד וגדול ואטום. הילדה מנסה את הנדנדה הישנה בחוץ. היא שמנה מדי. ילדי השכנים לועגים לה מעבר לגדר. היא מכה בדלת הכניסה. רוצה הביתה. עכשיו. בנך ובתו נעלמים בשביל ולרגע את רואה אותו כילד, עומד בשער, מנפנף לך לשלום. עיניו הצרות מצטמצמות. את מוותרת.
לובשת את שמלתך היפה, נועלת את נעלייך הטובות. מדליקה נר למראשות המיטה. את שוכבת למנוחתך האחרונה. את קמה. אינך מוותרת.

יְקִיצָה מִתַּרְדֵּמָה עֲמֻקָּה: זְמַן מָה מִתְבּוֹנְנִים זֶה בְּזֶה הַזְּבוּב וַאֲנִי. קויו
את מתעוררת בלילה מן הגשם וחושבת על סערה. רצה החוצה ורוקדת (בחלום נושן הייתי ישישה: קשישה וקמוטה מאוד. כל מכריי ואהוביי מתו מזמן. לבדי, ללא איש לדאוג לו, הייתי מאושרת. צוחקת בקול גדול).
בלילה אחר את מתעוררת לקול נביחה. מישהו פורץ אל ביתך. כף יד ועוד יד בחלון. את מחכה לנער, שייכנס. משוחחת אתו. עומד בגבו אל החלון. המרחק בין עיניו הבהירות גדל והולך. הוא מבקש ממך כסף. נראה, אולי בפעם הבאה. עוזב, דרך חלון הקומה השלישית. היית רוצה שיישאר. את מוותרת.

יָרֵחַ סְתָו שֶׁנֶּעֱלַם אוֹרוֹ נוֹתַר בְּחֵיקִי. קנשו
רואים אותך מסתובבת בחצר השכנים. הם מבקרים בביתך. לבקשתך, מזיזים את הפסנתר. את מרימה את המרצפת החבויה ושולפת תחתיה תיבת תכשיטים ישנה. מתבוננת במראה בכאב מרחקים, עונדת מחרוזת פנינים. מוותרת. מסירה. מוסרת את המטמון לאורחת הצעירה. לא מוותרת: מזמינה את השכנים להעביר לביתך את בית הספר.

הָעוֹלָם הוּא כְּטַל אָכֵן הָעוֹלָם הוּא כְּטַל אֲבָל איסא
ילדים ומבוגרים בערבוביה בכל חדרי הבית: מנקים, מסדרים, מזיזים רהיטים, חפצים, כלי נגינה. המולה של מעברים והתרגשות. ילד עולה לחדרך עם כוס תה. את בכורסה, הכלב לצדך. (האם נזדקן יחד? ואולי מוטב כך, כמוך: לבדי בביתי הישן, עם פני החיוך התמהים, סקרנים, מכורבלת בכורסה, כוס התה בדרך) הילד דופק בדלת. עוד דפיקה. מנוחתך עדן.

תּוֹדָה. שָׂבַעְתִּי. אֲנִי מַנִּיחַ אֶת מַקְלוֹת הָאֲכִילָה. סנטוקה

ליאת קפלן משוררת, מנחת סדנאות לכתיבה ועריכת שירה ומנהלת הפסטיבל לשירה במטולה

› חזרה